1. ההיגיון המדעי מאחורי שתי שכבות
א. שליטה בעובי יבש (DFT – Dry Film Thickness)
חומרי איטום משחתיים מתוכננים לעבוד בעובי יבש מינימלי.
בשכבה אחת:
-
קשה לשלוט בעובי אחיד
-
נוצרים אזורים דקים (Thin Spots)
-
קיימת סכנת כשל נקודתי
בשתי שכבות:
-
כל שכבה “מתקנת” את חוסר האחידות של הקודמת
-
מתקבל עובי רציף ואחיד
-
העמידות המכאנית והכימית עולה משמעותית
📌 מחקרים מראים כי סטייה של 20–30% בעובי שכבה אחת עלולה להוריד את חיי האיטום ביותר מ-50%.
ב. סגירת נקבוביות ומיקרו-סדקים
רוב התשתיות אינן חלקות לחלוטין:
-
בטון
-
יריעות ביטומניות
-
טיח
-
שכבות צמנטיות
השכבה הראשונה:
-
חודרת לנקבוביות
-
“נשברת” על חספוס
-
משמשת שכבת עיגון
השכבה השנייה:
-
יוצרת קרום רציף
-
סוגרת מיקרו-סדקים
-
מבטיחה אטימות אמיתית ולא רק ציפוי
ג. עמידות לקרינת UV
קרינת שמש גורמת:
-
פירוק פולימרי
-
הזדקנות מואצת
-
ירידה באלסטיות
בשכבה אחת:
-
הקרינה פוגעת בכל עובי החומר
-
תהליך ההזדקנות מהיר
בשתי שכבות:
-
השכבה העליונה “מקריבה” את עצמה
-
השכבה התחתונה נשמרת
-
חיי המערכת מתארכים משמעותית
2. למה לא למרוח שכבה אחת עבה?
זו טעות נפוצה.
שכבה אחת עבה גורמת ל:
-
ייבוש לא אחיד
-
כליאת מים / ממסים
-
סדיקה פנימית
-
קילופים מוקדמים
לעומת זאת, שתי שכבות דקות:
-
מתייבשות נכון
-
יוצרות מבנה פולימרי יציב
-
שומרות על אלסטיות לאורך שנים
לנוחותכם טבלה של חומרי האיטום לגגות של ווינקלר וההבדלים ביניהם:
